לא רק גבעת חלפון: הרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי

יום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת להיזכר בסצינות הטובות והאהובות של סרטי הקאלט שלנו, ויש לא מעט כאלה. בואו ניזכר בכמה להיטים כאלה, שישודרו במהלך החג באפיק 4 של סלקום TV

תעלת בלאומילך (1969) // תושבי השכונה מתלוננים על הרעש

"תעלת בלאומילך", של אפרים קישון, הפך עם השנים לסמל לכל תרבות ה"יהיה בסדר" שמאפיינת את ישראל לטוב ולרע. לטוב – כי אנחנו אומה אופטימית. לרע – כי אנחנו הרבה פעמים מעגלים פינות.

בסצנה הזו מגיעים תושבי השכונה כדי להתלונן על הרעש. כשהם מתקשים לזכות בתשומת הלב של נציגי הרשויות, הם מדגימים הלכה למעשה את הרעש הנורא של הקדיחות באמצעות קולות שונים ומשונים. הרגע הזה, שהוא פשוט ניצוץ של גאונות, יוצר קקופוניה מושלמת שממחישה את הבעיה הרבה יותר מכל רצף של מילים או הגשת תלונה רשמית.

השוטר אזולאי (1971) // כשאברהם מצדיע בפעם האחרונה

"השוטר אזולאי", עוד סרט מבריק של קישון, זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. יש בו עשרות רגעים נפלאים של קומדיה ובעיקר לב, אבל הרגע הגדול מכולם הגיע רגע לפני סיומו ולא הותיר אף עין יבשה באולמות הקולנוע.

אברהם אזולאי, השוטר היפואי השלומיאלי וטוב הלב, בגילומו המופתי של שייקה אופיר האדיר, פורש מהמשטרה. הוא יוצא מהבניין בפעם האחרונה ומביט בשוטרים הטירונים במהלך תרגילי הסדר שלהם. כשהם חולפים על פניו הם מצדיעים – והוא, בפעם האחרונה, נמתח לדום ומחזיר להם הצדעה כשלחלוחית דמעה בעיניו, וגם בעיני כל מי שצפה בסצנה הזו, כשברקע קולו של אושיק לוי מצמרר בשיר הנושא "הבלדה לשוטר אזולאי".

זהו רגע נדיר שמעיד על השלמה מצד אחד ועל קבלה מצד שני, ובמובן מסוים עושה צדק עם האנשים הטובים והישרים שעושים את עבודתם נאמנה – גם אם לא תמיד באופן מושלם – ובסך הכל רוצים שיראו אותם.

צ'רלי וחצי (1974) // "מי מתעסק? זה מיקו!"

בסופו של דבר זהו מפגש בין שני ענקים – יהודה בארקן (צ'רלי) וזאב רווח (ששון) בשיא תפארתם – בסרט הכי מצוטט בתולדות הקולנוע הישראלי. בסצנה היומיומית הזו יוצאים מפיו של ששון פאנץ'־ליינים בקצב מסחרר, כשלצידו עומד הילד המועד לפורענות מיקו.

הראשון שבהם, "מי מתעסק? זה מיקו!", הפך שם קוד להיתממות האולטימטיבית של כל נאשם, מעין גרסה מפלילה מודרנית של "על ראש הגנב בוער הכובע". השני הגיע בטבעיות מקסימה כתשובה לשאלה "מה רוצה התולעת?" – "מחפשת חכה".

"צ'רלי וחצי", עוד שילוב קטלני בין הבמאי בועז דוידזון והתסריטאי אלי תבור, מכר 700,000 כרטיסים ובעיקר גרם לישראלים לראות באור קצת שונה את הצעירים הטובים מהשכונות הפחות מפוארות, ולראות גם בהם את הצדדים החביבים ולא רק את הסטיגמות.

חגיגה בסנוקר (1975) // "ימשיך כבודו"

שוב בועז דוידזון, אלי תבור, יהודה בארקן וזאב רווח. הפעם מגיע צמד־חמד הנוכלים לביתו של הרב שמש (יעקב בנאי) שמארח לארוחה את חנוכה (רווח), שמתחזה לשדכן, ואת גברי (ברקן), המיועד לשידוך עבור בתו של הרב (ניצה שאול).

השניים מאביסים את עצמם בקציצות, שוכחים לברך, לא מסוגלים לצטט פסוקים בסיסיים מן התנ"ך ומשבשים פסוקים אחרים – ובעיקר מעבירים האחד לשני את מלאכת השלמת המשפטים שמטיל עליהם הרב, בעזרת הביטוי המושלם "ימשיך כבודו". התחזות היא אלמנט קולנועי נפוץ במיוחד בסרטי בורקס – אבל כאן היא הגיעה לכדי אמנות.

גבעת חלפון אינה עונה (1976) // השלכת הרימון

סרג'יו קוסטנזה הוא הדמות שישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל הכי מזוהה אותה, בכל הקריירה הנפלאה שלו. סרג'יו היה אמנם פחות מפורסם בעולם מקוסטנזה אחר (ג'ורג') אבל הקדים אותו ב-13 שנים, היה תחמן יותר, הצחיק יותר והכי חשוב – הוא משלנו.

בסרט של אסי דיין, שהוא הקלאסיקה הבלתי מעורערת של יום העצמאות, סרג'יו מתהדר במוצב צבאי בנוצות טווס, כאשר אין לו מושג מי נגד מי או מה הוא עושה שם. ברגע השיא, כשהמפקד שלו תופס אותו, הוא כושל בהשלכת רימון אבל עושה את זה עם המון כוונה טובה, פטרוטיות ונשמה, כשהוא צועק את המשפט הכי מפורסם בסרט: "תחי מדינת ישראל! כל הכבוד לצה"ל!".

אלכס חולה אהבה (1986) // "הצילו! הצילו! שד בא לקחת אותי!"

אחד השחקנים הקומיים הגדולים ביותר שחיו בישראל הוא יוסף שילוח המנוח. בסרט "אלכס חולה אהבה", שביים בועז דוידזון וכתב אלי תבור, זה בא לידי ביטוי במיוחד בסצנת השד.

הכל מתחיל במתיחה בנוסח יגאל שילון: אלכס מגניב תרנגולת למיטתו של פארוק. בהתחלה זה די נעים לו, אבל בשלב מסוים הוא קולט שהסדין הלבן מקבל חיים משלו – ומתחיל לצעוק בבעתה: "הצילו! הצילו! שד בא לקחת אותי!". הסצנה הזו היא רק חלק קטן מקלאסיקת התבגרות שמעוררת געגועים לתל אביב הקטנה, הפשוטה והישנה של שנות ה־50, או במילים אחרות: געגועים לסבתא ולסבא.

אהבה קולומביאנית (2004) // החופה של עומר ויעל

"אהבה קולומביאנית", שבוים על-ידי שי כנות ונכתב על ידי רשף לוי, נחשב לאחד מסרטי הקומדיה המוצלחים ביותר של תחילת המילניום. יש בו לא מעט סצנות זכורות, אבל המשעשעת ביותר היא כמובן סצנת החופה. עומר (נירו לוי) ויעל (עינת ויצמן) עומדים להינשא. ההתרגשות בקהל גדולה. הרב (מריאנו אידלמן) הוא טיפוס קומי שממשיל מציאת חניה למים בלב המדבר – ובצדק – ומקנח ב"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מושון וישראל".

אבל כמו הרבה דברים במציאות של החיים, לפעמים הקומדיה והטרגדיה הם שני חלקים של אותו השלם. ואכן, החופה מסתיימת בשבירת הכוס – וברקע כולם צווחים בקול מתוך שמחה גדולה, ורק אחד צורח מתוך כאב גדול – זהו עומר, החתן, שננעצה חתיכת זכוכית שבורה בכף רגלו והוא מתחיל לדמם. והצרחות והצווחות נמהלות אלו באלו, שמחה וכאב, קומדיה וטרגדיה, בדיוק כמו בחיים, עד שהחתן זועק "חובש!".

איים אבודים (2008) // וידוי אחרי המוות

"איים אבודים", שכתב וביים רשף לוי, הוא סרט שמתחיל כקומדיית התבגרות, אבל ככל שעוברות הדקות הוא מתגלה כדרמה משפחתית רגישה ונוגעת ללב. לוי מעביר את הצופים ברכבת הרים מטורפת במנעד רגשות שיכול לגרום לצחוק מתגלגל ברגע אחד ולים של דמעות ברגע שני בעזרת טיפול במשולש רומנטי בין שני אחים תאומים אך לא זהים (אושרי כהן ומיכאל מושונוב) למושא אהבתם (יובל שרף).

הרגע ששובר את הלב – בלי ספוילרים – הוא מותה של אחת הדמויות המרכזיות, ויותר מכך, ווידוי שמגיע לאחר מכן כאשר בת משפחתו של המת מודה כי הייתה מעדיפה שהוא יחיה ושמישהו אחר ימות במקומו. "איים אבודים" מצליח לגעת במקומות הכי נוסטלגיים של כל מי שנולד והתבגר לאורך שנות השמונים, אבל גם כל השאר יוכלו להזדהות איתו בזכות אהבת הנעורים והטיפול העדין והרגיש בסוגיית השכול.

הלהקה האחרונה בלבנון (2016) // "אין מצב שאני מוריד את התחתונים!"

בכל דור ודור סרטי הצבא משתנים. כל מלחמה משפיעה על הסרטים שיבואו בעקבותיה. בעשור שחלף אחרי היציאה מלבנון, למשל, הופיעו הסרטים "בופור", "לבנון" ו"ואלס עם באשיר". בימים של שלום יחסי אפשר לראות יותר סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" וסדרות כמו "תאג"ד", שעוסקים בהוויי של השגרה, ופחות את הצד הטרגי של הצבא.

הסרט "הלהקה האחרונה בלבנון" של איציק קריחלי ובן בכר, שמגולל את סיפורם של שלומי (עופר חיון), קובי (עפר שכטר) ואסף (אורי לייזרוביץ'), שלושה מוזיקאים שנשכחו בבסיס אחרי שצה"ל יצא מלבנון, מביא למסך את הפן הקומי של לבישת המדים, גם אם הסצנה הזכורה ביותר שלו היא דווקא פשיטת המדים.

כשהמחבלים מתקרבים למנחה הנטוש, מקבלים שלושת החיילים החלטה: לפשוט את כל הסממנים שמזוהים עם צה"ל. כשמתברר שאסף לובש תחתונים צבאיים וחבריו רומזים לו להתפטר מהם, הוא צועק: "אין מצב שאני מוריד את התחתונים!". כי בסוף, גם אם הסכנה עומדת ממש בפתח, ישראלי אמיתי הוא כזה שיעשה הכל כדי לא לעשות מעצמו צחוק.

ישמח חתני (2016) // מחאת הנשים

"ישמח חתני", סרט שביים אמיל בן שמעון, כתבה שלומית נחמה וזכה לעיבוד טלוויזיוני בשנה שעברה בקשת 12, עוסק בקהילת בית הכנסת שחוותה אסון כאשר עזרת הנשים התמוטטה והרב נפצע קשה.

רב צעיר וכריזמטי בשם דוד (אביב אלוש) תופס את מקומו של רב הקהילה וגורם במעשיו לקרע בין הגברים לנשים שמחליטות לצאת להפגין עד שישיגו את מבוקשן. סצנת המחאה מצליחה להעצים עוד יותר את הנשים הדתיות בסרט שכולו פמיניסטי.

המוסד (2019) // קריסת גשר המיתרים

"המוסד" הוא קומדיית אקשן קורעת מצחוק שכתב וביים אלון גור אריה, על פי סרטו הקצר "המוסד הסגור". כאשר איש עסקים אמריקאי נחטף, סוכן מוסד כושל וסוכנת CIA מנסים להציל אותו ועל הדרך מתחרים ביניהם על הקרדיט. הסרט רצוף בעשרות מחוות לרגעים איקוניים בסרטים אמריקאיים כמו "גברים בשחור", "אושן 11" ואפילו "רובוקופ".

מוצלחת במיוחד היא הסצנה שבה המיתרים בגשר המפורסם בירושלים פוקעים אחד אחרי השני, ומשמיעים את הצלילים של "גשר לונדון מתמוטט". הסצינה מסתיימת בקריסת הגשר על סוכן המוסד הוותיק אהרון (טל פרידמן) בדרך להפיכתו לגרסה משודרגת, אהרון-מן, ברגע של קאלט שלא מבייש פרודיות אמריקאיות משובחות.

החל מערב יום העצמאות – יום רביעי, 4.5, בשעה 21:00 – יהפוך אפיק 4 לחגיגה בת ארבעה ימים של הסרטים הישראליים הגדולים ביותר מכל הזמנים, בו תוכלו לראות את כל הסרטים הללו ורבים אחרים.

אין לכם עדיין סלקום tvהצטרפו עכשיו ותיהנו ממגוון סרטים, סדרות וערוצים במחיר משתלם במיוחד